הפוליטיקה מעוצבת בידי דעת הקהל הרווחת. האינתיפאדה לא התחילה בהוראתו של ערפאת, וכמו הן אין הוא היה מסוגל לדכא אותה. בדומה, התנגדותם של הישראלים למדינה הפלסטינית אינה תולדה של תעמולה. כפי שציין לינקולן, “לא ניתן לרמות את כל העם, כל הזמן”. לאחר שעשתה את שלה, השפעת התעמולה דועכת. הסובייטים למדו זאת בדרך הקשה כאשר מכונת התעמולה הטוטליטארית שלהם הפגינה אוזלת יד מוחלטת מול קוקה קולה, ג’ינס וג’אז.

דעת הקהל הישראלית בנושא המדינה הפלסטינית מושפעת מגורם אחד בלבד- האלימות הפלסטינית. כאשר גובר הטרור, גוברת עימו התמיכה הישראלית להרחיק את הפלסטינים מאיתנו כמה שיותר. זוהי הסיבה שבגללה נהג רבין ביד רכה עם הפלסטינים באינתיפאדה הראשונה, ושבגללה לא הגיב אולמרט על ירי הקסאמים מעזה: הטרור משרת את האג’נדה של השמאל. כעת שהטרור בנסיגה, הציבור שב לימין, כפי שנראה בסקרים.

האם נסיגת הטרור קבועה? – לא ניתן לדעת. רגשות ציבוריים נוטים להתפרץ בדומה לאופן שבירתו של בטון או זכוכית. רגע לפני השבירה, פני השטח עדיין נראים חלקים לחלוטין, ומיליוני השברים המיקרוסקופיים טרם נראים לעין. כוחות פועלים בכיוונים מנוגדים. חלוף הזמן נוטה לרכך מכאובים, אך גירוי מתמשך של אוכלוסיות עוינות הופך אותן לעוינות אף יותר. פיתוח כלכלי מתעל כעסים לכיוון של תחרות כלכלית, אך עם זאת פותח הרבה יותר זמן פנוי לעסוק בסוגיות אידיאולוגיות. קצב הילודה הערבי נמצא בשיא, ואחוז הצעירים- עמוד השדרה של הרדיקליזם – יהפוך למסוכן מאוד אם יגדל במציאות של אבטלה. שירותי הביטחון של ישראל כבר הוכיחו נכונות ויכולת לחדור לכל ארגוני הטרור בכל הדרגים, אך הטרור העצמאי נמצא בעלייה, ומעצם טבעו הוא אינו בר-סיכול – כיצד ניתן לעצור פועל ערבי שיום אחד מחליט לדרוס יהודים עם הדחפור במקום עבודתו?

האינתיפאדה לא פרצה כמענה לעסקת ג’יבריל, אז שחררה ישראל 1,150 מחבלים. חלפו שנתיים מאז חילופי האסירים ועד להתקוממות. אם כבר, האינתיפאדה הייתה מקרה קלאסי של מרי אזרחי ספונטני. הטרור העצמאי הפלסטיני הנוכחי יכול להתפוצץ לכדי אינתיפאדה נוספת תחת שני תנאים: על החברה הפלסטינית לרתוח, ועל התגובה היהודית להיות חלשה. ההתנהגות האנושית הינה זהה בגדה המערבית וברכבת התחתית של ניו יורק: החלונות השבורים של המכוניות הישראליות ושל קרונות הרכבת התחתית מעידים שניהם על חולשת הרשויות. בדיוק כפי שבניו יורק, מעצר נוסעים בגין עבירה פעוטה כגון הסתננות לרכבת מבלי לשלם- הובילה לחזרת הסדר, כך גם בישראל יושב הסדר אם יישפטו זורקי בקבוקי תבערה, ומשפחותיהם יגורשו. בדיוק כפי שניקוי הגרפיטי מקירות הרכבת התחתית בניו יורק סימל את חזרת הסדר לעיר, כך גם ישיבו חיילים ישראלים חמושים את הסדר לכפרים הערביים. החברה הפלסטינית הכבושה אינה חשה ביטחון, דבר אחריו היא תרה, גם אם בטחון שכזה ייכפה עליה. כאן עולה חובתו של הכובש לכפות משטר צבאי, שהוא בו זמנית צודק אך אכזרי.

ככל שיחלוף הזמן, יהפוך פתרון שתי המדינות לפחות ופחות ריאלי. זה לא רק שההנהגה הפלסטינית עצמה אינה מעוניינת במדינה, ושאינה מסוגלת לעצור את הטרור. חלק חשוב נוסף הוא שמדינת ישראל עצמה אינה רוצה את המתנחלים בשטחה, ומעדיפה אותם בשטחים. המדינה מפחדת מהמתנחלים אף יותר משהיא מפחדת מהערבים. מרבית היהודים בגדה הם ימנים-מרכזיים, אך יש ביניהם אחוז משמעותי של ימנים אמיתיים. לעת עתה, המאבק מול הערבים בגדה סופג את כוחם, אך ברגע שאלה יפונו מבתיהם, הם יפנו נגד ערביי ישראל והשמאל. על כן, הממסד מעדיף לשמור אנשים אלה בשטחים הרחוקים.

ישנן אלטרנטיבות לפתרון שתי המדינות. מלבד הטרנספר, שהוא האופציה הכי טובה אך הכי פחות סבירה, ישראל יכולה לבנות על כישלונה של המלוכה הירדנית. המלוכה הירדנית תיכנע ללחץ כפול: מבחינה פוליטית, מלוכה היא צורת שלטון מיושנת. מבחינה דמוגרפית, ירדן הינה כבר היום מדינה פלסטינית- רק שהפלסטינים הם רוב מדוכא. שינוי פוליטי יותיר את הגדה המזרחית בידיים פלסטיניות בעוד שהבדואים ישתלטו על המדבר בקרבת עיראק. שתי מדינות פלסטיניות הן ללא ספק יותר מדי, וסוגיית הגדה תתמעט עד לכדי סכסוך גבול עם ירדן.

קונפדרציה ישראלית הינה פתרון נוסף. איחודה של ישראל עם הגדה נידונה רבות בשיחות אוסלו הסודיות, אך אופציה זו נכשלה. כל עוד ישראל אינה מחויבת לכלכל את הגדה, קונפדרציה היא אופציה ברת קיימא. פחדה של ישראל מפני שטף של פליטים שיחדרו לגדה אינו מבוסס: יותר מכל, הפלסטינים עצמם אינם מעוניינים להיות מוצפים בפליטים. הפלסטינים באמת סירבו עד עתה בתוקף לקלוט פליטים מלבנון וסוריה. רק בכדי להיות בטוחים, ניתן יהיה להותיר את הטיפול בסוגיית ההגירה לממשלת הקונפדרציה, שם תובטח העליונות הדמוגרפית היהודית.

המדינה הפלסטינית היא רעיון רע לישראל- ובאופן מפתיע גם לפלסטינים.