הרבה לפני גולדסטון, רבנים התמודדו עם פרדוקסים מוסריים שנגרמו על ידי נסיבות קיצוניות. בדומה לעורכי דין ומחוקקים מודרניים, רבנים ניסו לאכוף את מערכת המוסר הרשמית שלהם על נסיבות קיצוניות ונדירות. אולם בדומה לכל מערכת חוקים אחרת, גם החוקיים הרבניים הפכו לבלתי ישימים בסיטואציות שוליים. במקום להכיר בכך שישנם מצבים שלא ניתנים לפתירה, חז”ל תרו בכוח אחר פתרונות. אך אלה לא הגיעו לשום מסקנה, ורק הותירו אותנו עם שתי גישות מנוגדות.

דילמה תלמודית מפורסמת: צורר זר דורש מהיהודים להרוג את אחד מאחיהם, או שהוא יעשה את זה במקומם – וישמיד את הקהילה כולה. התשובה המסורתית הינה תשובתו של רבי רש לכיש, אשר בעברו היה שודד, והפגין רגישות יתרה כלפי סיטואציות של רדיפה. הוא פסק כי על היהודים לבחור במוות בידי הצורר על פני הריגת אחיהם. רבי יוחנן, אשר הכיר באבסורד הטמון בגישה כה אידיאליסטית, פסק ההיפך. אם נגזר על היהודי למות בכל מקרה, עדיף שייהרג על ידי אחיו וכך תינצל הקבוצה. אולי רוצחו ייבחר אקראית לא תסומן הקבוצה כולה כאשמה.

בטיעון נוסף נגד רבי רש לכיש, חז”ל העירו כי גישתו מונעת מהיהודים את האפשרות להילחם. האויב עלול לחטוף מספר יהודים ולהשתמש בהם כמגן אנושי, מה שיבטיח לו שהיהודים לא יתנגדו פן יהרגו בטעות את אחיהם. מבלי לומר זאת במפורשות, חז”ל למעשה התירו את הריגתם של יהודים למען טובת הכלל. למעשה, עקרון זה עומד בבסיסה של תורת המלחמה- מקריבים חלק על מנת להציל את הכלל. אך ביהדות ישנו גם עקרון של מלחמת חובה, שאינו נועד להצלת חיי יהודים. על פי עקרון זה, על היהודים לצאת למלחמה גם אם האויב מעוניין רק באדמות- ולא בחיי אדם. כמו כן, על היהודים לצאת למלחמת חובה גם אם האויב דורש רק כופר קטן, כדוגמת החציר והתבן. על כן ההלכה מתירה להרוג יהודים על נס הלאומנות בלבד.

נראה כי בוגדים נופלים תחת קטגוריה זו. למעשה, היו רבנים שהתירו את מסירתו של יהודי לאויב במקרה שזה סומן ספציפית על ידו, מכיוון שבכך נלקחה הבחירה הרצחנית מידי היהודים. האדם חסר המזל, לטענתם, הופך לרודף, אדם שעצם נוכחותו מסכנת את כל הקהילה. אם זה לא יוסגר, הקהילה כולה תסבול. גם בוגדים נופלים תחת הקטגוריה של רודף.

מאחר ומותר להרוג יהודים או לשלוח אותם אל מותם על טהרת האלומות, מה גם שמותר לסכן את חייהם בגין אותן הסיבות. דברים אלה מפריכים את הבלי השלום, היוצאים מנקודת ההנחה שחיים חשובים מאדמה. ביהדות, לחיי האינדיבידואל אין כל חשיבות. הדבר היחיד שחשוב הוא קידום מטרות ה’ כפי שנקבעו בתורה. אם חיי היהודים חשובים מאדמת ארץ ישראל, אז יוטב לישראלים אם יהגרו כולם לקנדה.

חז”ל, אשר נהגו כרבנים אמיתיים, בכלל לא התדיינו בסוגיית מעמדם של אזרחי האויב בעת מלחמה. אם מותר להרוג מגן אנושי יהודי, מה גם שמותר להרוג ערבים. מלבד הפסיקות הרבניות הרבות המחוקקות יחס אכזרי כלפי אוכלוסיות אויב, עצם הטענה שמותר להרוג יהודים כאשר יש צורך בדבר, מתירה על אחת כמה וכמה את אותו היחס כלפי אויבינו.

וטרם נתקלתי ברב שיצא נגד נוהל שכן כאשר מדובר בהצלת חיי חיילינו.