לקחי השואה הם שונים בתכלית מהמקובל בקרב היהודים המתבוללים. עצם הרעיון שלא טוב לרצוח אנשים הוא אינו חידוש. כדי שכולם יבינו זאת לא חייבים לעבור את השואה. כל העולם למד מהשואה לקח אחר: אפשר לרצוח יהודים ולא לשאת בעונש.
עשרות אלפי גרמנים, אוקראינים, פולנים, קרואטים ובני אומות אחרות השתתפו באופן פעיל ברצח עמנו. 14,000 מהם ירו במו ידיהם בזקנינו ובאבותנו. הרוב רדפו אותנו, ריגלו אחרינו, מסרו אותנו לרוצחים, דיכאו אותנו בכל דרך ואחרים פיקדו על כל אלה. בכל מדינה מתוקנת כל השותפים לפשע כזה היו לעמוד לדין. ברם, 95% ממבצעי הפשעים, בעצם רוב גורמי השואה לא נענשו כלל.
היהודופובים עשו שיעורי בית. שבחי השואה ורמזים לניסיון חוזר היו לדבר שבשגרה – מספיק לעיין ביומני זיכרונות של הלאומנים אוקראינה ששרדו את הכיבוש הנאצי. האווירה האנטי-יהודית בבריה”מ ב-1948-53 עם הכנות לגירוש ההמוני של היהודים לסיביר, שם היו צריכים – לפי התוכנית הנאצית – למות מרעב, מעידים על היחס האוהד לשואה.

הגרמנים הם אומה הגיונית וקפדנית שהגיעה לכדי הבנה שעליה להציל את העולם מפני ההשפעה היהודית. הארים הממושמעים קיבלו על עצמם את השיטות הלא אסטטיים של ההשמדה ההמונית של יהודים. היום הם באותה משמעת קיבלו על עצמם את רגשי האשמה. מבחינה חיצונית הם מבליטים את האשם, מתנצלים השכם וערב, לומדים את השואה במוסדות החינוך, אמנם האנטישמיות שלהם לא נעלמה אלא הסתתרה מעומקי ליבם וממתינה לשעת כושר להתפרץ החוצה.
למעשה, אף מדינה אחרת לא נטלה אחריות על חלקה בשואה. פולין, יוון וצרפת על רוב אזרחיהם עזרו לנאצים לשלח את היהודים אל מותם. אף מדינה לא השמידה את הארכיונים על פיהם היה אפשר לאתר את היהודים. אף מדינה לא החליפה את תעודות הזהות של אזרחיה היהודים למסמכים עם שמות נוצריים. חוקרי השואה לא שואלים את השאלה: הכיצד התאפשר מעקב וזיהוי של יהודים על ידי הנאצים? חוץ מבגטו זה הייתה משימה לא פשוטה בכלל. חזותם של יהודים רבים לא נבדלה מזו של מהאוכלוסייה המקומית. זאת אומר – או השכנים הקרובים הסגירו אותם, או הם הסגירו את עצמם בידיעה ברורה שגורלם להיות מוסגרים על ידי שכניהם בכל מקרה.

האמריקנים השבעים, רודפי חומרנות, רחוקים מדת ואידיאולוגיה, שלא ידעו שנאה התייחסו ליהודים בסבלנות. לאחר ביסוס כור ההיתוך האמריקני מהגרים רבים השתחררו מהאנטישמיות השורשית. ברם, התהליכים התרבותיים וחברתיים המתרחשים בתוך ארה”ב משנים את התמונה. כושים ומקסיקנים – מהגרים טריים – רובם מתאסלמים, הם עניים, והם מחפשים לעצמם אויב. אמריקנים רבים אינם שבעי רצון מהתערבות ארה”ב במזרח התיכון, בטעות רואים את הסיבה לכך בהשפעת-יתר של השדולה היהודית ולא בענייניי הנפט. האמריקנים האלה יודעים שאירופאים השמידו יהודים באופן שיטתי במשך דורות נשארו חברים מכובדים בעולם החופשי. הם משוכנעים שתמיכתה של ארה”ב בישראל היא מוגזמת. הם לא סובלים מרגשי אשם כלפי יהודים. הם לא יהיו שותפים פעילים להשמדת יהודים אך הם יתעלמו מזה עם מישהו אחר יעשה זאת.

את זה בדיוק זיהו הערבים. גם הם יודעים שהאירופאים הנאורים השמידו המוני יהודים ולכן זה מותר גם למוסלמים. במערב שכחו כנראה שבעת מלחמת העצמאות ב-1948 העולם לא עזר לישראל במאומה. ארה”ב הטילה אמברגו על אספקת האמל”ח לישראל, באותה עת מדינות ערב רבות חימשו את ערביי פלסטין. הערבים זוכרים את זה היטב. השואה בוערת בליבם, הם יודעים שהיא אפשרית ומשתוקקים לביצוע יותר מוצלח.
הנטייה להרוג היא תכונה אנושית טבעית. אנשים הרגו בכל הזמנים. ממשלות חלשות לא הפריעו לאזרחיהם להרוג זה את זה. משטרים חזקים השתמשו בהסתה של האומה נגד עם אחר, האויב המדומה – הפרד ומשול. הטכנולוגיות המודרניות מאפשרות להרוג בקלות. ההבדלים התרבותיים והדתיים לא השתנו, שנאת זרים לא נעלמה.

האנושות למדה לקח ממשי מהשואה: אפשר להשמיד המוני יהודים ללא להיענש. הלקח ייושם הלכה למעשה.