ישנה גרסה שמאלנית טיפוסית: אני צודק, אך להפוך את האידיאלים שלי למדיניות זה בלתי אפשרי. הם צודקים: הצהרות, פוליטיקה ואמת – אינם הולכים יחד.
אז אל תעשו את מה שאתם אומרים. האירופאים יודעים את ההבדל בין דיבור לבין מעשה. ליתר דיוק, הם מודעים שכל עמדה בביטויה הקיצוני מגיעה להיפוכה. מחילה וסובלנות הן מידות טובות, אך סלחנות ללא גבולות מעודדת עבריינות. החרות היא ערך יקר, אך חופש מוחלט של אדם אחד יכול לגרום נזק לזולתו. מידת הרחמים היא ברוכה, אך רווחת האזרחים עלולה לגרור את המדינה אל תוך הסיוט הסוציאליסטי.
צרפת הצהירה על “חרות-שוויון-אחווה”, אך נשארה מדינה קולוניאליסטית, עם חברה מפולגת ללא זכר לאחוות עמים.
האידיאליסטים מופתעים מכישלונותיהם, ובסברם שהם לא מתאמצים מספיק מגבירים את הלחץ. מדיניות הבלימה של המשטר הקומוניסטי בווייטנאם הביאה לטיהור השטח בעזרת כימיקאלים, ההתמודדות עם משטר קאסטרו בקובה גרמה לאמברגו שמתמשך עשרות שנים, הדמוקרטיזציה של עיראק הפכה אותו למדינה אבודה, בה רצח הוא דבר שבשגרה. דבקות באידיאלים מצדיקה פגיעה ביריב, וגם בבן-ברית הלא מספיק נלהב. ואם האוכלוסייה המקומית לא כל כך מתלהבת – האידיאליסטים נוטלים על כתפיהם את המעמסה: החיילים האמריקנים נלחמו בווייטנאם, ולוחמים בעיראק.
האידאליסטים האמריקנים, והישראלים חסרי הניסיון מדיני הקצינו את עמדותיהם עד רמת האבסורד. הדמוקרטיה לא נועדה לתת לערבים את הזכות להצביע בעד ביטול אופייה היהודי של מדינת ישראל. הליברליות לא מחייבת לרסן את האויב על ידי מסירת שטחי הארץ היהודית לרשותו. אין לכבד את ריבונותה של מדינת אויב המפתחת נשק גרעיני. דו-קיום בשלום עם אויב הוא בלתי אפשרי.
השימוש בתוויות מסוכן במקרה שפוליטיקאים אינם יודעים היכן עובר הקו האדום.