אוגוסטוס, הקיסר הרומי, התבדח פעם: עדיף להיות חזירו של הורדוס מלהיות בנו . הורדוס מעולם לא אכל בשר חזירים ולכן לא איים על החזירים במאומה, אך את בניו – רצח. השופט שהוציא את המפלגה הכורדית רפ”כ מרשימת ארגוני הטרור כנראה שכח את הפתגם הזה.
רפ”כבפירוש מעורבת בפעילות טרור, בסחר בנשק, בהברחת הסמים, ובכל מיני פשיעה חמורה אחרת. כל העולם התרבותי מחשיב אותה כארגון פשע מסוכן. זה לא אומר שרפ”כ היא התגלמות הרוע – יכול להיות שמטרותיה מצדיקות את האמצעים.
המשטרה תופסת אזרחים שבבית המשפט יצטרכו להוכיח את חפותם. מוסדות החוק כבר מזמן העבירו על כתפי הנאשמים את כובד הוכחת כוונות זדון של המשטרה במקרה של מעצר- שווא. זהו הנוהל לאחרונה: במקרה של איום ממשי משטרה עוצרת אנשים על סמך חשדות בלבד. השוטרים הם המומחים שקובעים את מידיות וחומרת האיום. את הרוצח יעצרו על סמך חשדות קלים יותר מאשר את הנוכל שרימה במרוצי הסוסים. הקפאת הנכסים של ארגון טרור כמוהו כמעצר: פעולת מנע. החשדות במעורבות בטרור מצדיקה את פעולות מנע.
קשה מאוד להוכיח מעורבות בטרור בינלאומי בבית משפט. עיתות שלום שונות מתקופות מלחמה וזירות הקרבות שונות מאולמי המשפטים בתי המשפט. לא לחינם הטריבונאל פועל אחרת מהמשפט האזרחי. ארה”ב וויתרה פעם על אפשרות לגרש את בין-לאדן – לא נאספו מספיק ראיות כדי להאשימו במשפט. כיצד היה אפשרי להוכיח במערכת החוק הנוקשה של ארה”ב את אשמת הרפ”כ? כל אנשי המפתח נמצאים בחו”ל, כל העדים הומתו או חוששים מנקמה. אין מסמכים רשמיים, וציטוט קווי טלפון בחו”ל אינו אפשרי. יכול להיות שארגון טרור לא עבר על חוק אמריקאי כל שהוא. לאפ-בי-אי לוקח שנים להעמיד למשפט את הפושעים האמריקנים וזאת למרות שהם פועלים בארה”ב, גרים בה וניתן לצטט לטלפונים שלהם, ואת פשעיהם הם מבצעים על אדמת ארה”ב. גם המניע שלהם הוא חומרי ולא אידיאולוגי. הם עבריינים פליליים ולא חיילים. להוכיח את האשמה של ארגון טרור הרבה יותר קשה מלשפוט גנגסטרים. יש אלפי ארגוני טרור. האופציה להעמיד אותם למשפט לא קיימת, אך גם להשאיר אותם לנפשם – בלתי אפשרי.
בזמן מלחמה מדינות רבות נתקלו בבעיית העמדה לדין של הסגל הצבאי והאזרחי של כוחות האויב. ולמרות שרבים מהם לא נושאים נשק אי-אפשר להפריד אותם לחלוטין מאלה שיורים בפועל. בתקופת מלחמה הריגת האויב נחשבת לחוקית – חוץ מהמקרים בהם ניתן בוודאות להוכיח את אי-חוקיותו. חברות בארגון העוין את המדינה מעמיד את מערכת המשפט בה מהגלים אל הראש: אשם, כל עוד לא הוכח אחרת. לכן על רפ”כ להוכיח את חפותה במשפט.
הגישה הנוכחית שבה החשודים במעורבות בטרור נהנים מחזקת החפות גוזרת דין על ארה”ב ועל ענייניה בכל העולם. הטרוריסטים ימשיכו לבצעה פיגועי הטרור נגדה ונגד בעלי בריתה ללא פחד. וסבלם של אנשים פשוטים וחפים מפשע ימשיך להיות יותר מקובל בעיני שופטי בתי המשפט מהקפאת הנכסים של אנשים ידועי שם המשתייכים לארגוני הטרור.
אנחנו בעיצומה של המלחמה. הנזקים העקיפים בלתי נמנעים. ארגונים שבטעות נחשדו באחריות לפעילות טרור סובלים פחות מאנשים פשוטים הניזוקים בעקיפין – למשל אזרחי עיראק שקיפחו את חייהם. לממשל האמריקני היו חסרים נואשות הממצאים על פעילות הכורדים כאשר הוא הכניס את רפ”כ לרשימה השחורה של ארגוני הטרור.
במדינות החוק מערכות משפטיות שואפות לשליטה מוחלטת. ההחלטה בנוגע לרפ”כ מראה כיצד מערכת המשפט האזרחית מתערבת בתהליכים צבאיים מובהקים. באופן תיאורטי בתי משפט מסוגלים להפסיק את המלחמות, במיוחד – בעיראק, כי היא התחילה שם על סמך נתונים מוטעים. בתי משפט אמריקנים כבר שלחו את ידם אל מעבר לגבולות ארה”ב במקרה של הדיקטאטור הפנאמי, נורייגה. ישב לו אזה שופט בחדרו בלוס-אנג’לוס ועצר את הפעולות הצבאיות…
ההחלטה בנוגע לרפ”כ פותחת צוהר לתביעות של החמאס והג’יהאד.