האצ”ל הישראלי – ארגון צבאי לאומי – התפרק מנשקו עם קום המדינה. חלק מחבריו התגייסו לצה”ל, חלק אחר חזר לחיים אזרחיים.
החמאס נבדל מה”אירגון” במספר היבטים. למרות הצהרותיו הארגון לא שם לו למטרה כיבוש השטחים אלא תגובה צבאית לפעולות הטרור של ערבים, ולאחר 1948 (עם הקמתו של צה”ל) נראה היה שהצורך התבטל. אחרי הניצחון במלחמת העצמאות הארגון איבד את יכולתו להמשיך במאבק לטובת צה”ל. לעומתו החמאס יכול להמשיך בפעולות השאהידים שלו בישראל. הספונסרים של אצ”ל הפסיקו את המימון שלו אחרי הקמת המדינה אך מדינות ערב ממשיכים לממן את התקפות נגד ישראל על ידי החמאס. מנחם בגין ראה מקום לעצמו בחיים הפוליטיים, ברם, מנהיגי החמאס מודעים לכך ששלטונות ערבים נוטים לחסל את האופוזיציה המיליטנטית ולא לאפשר לה להשתתף בתהליכים הפוליטיים , ולכן החמאס לא יניח את נשקו בקלות. הלוחמים היהודים הצטיינו בשאיפה להשכלה ועמל-כפיים וידעו להשתלב בחברה האזרחית. אי-אפשר להגיד את זה על לוחמי החמאס.

אז מדוע החמאס והג’יהאד המעיטו את התקפותיהם על ישראל? האם אבו-מאזן הצליח להמיר את דתם לדרכי השלום? לא, הפסקת האש היא צעד טקטי בלבד.
אבו-מאזן שכנע את חבריו המיליטנטים לרסן לזמן-מה את פעילותם האלימה כדי לקבל גישה אל המקורות הפיננסים המוקפאים בעולם, שלאחר מכן יחולקו בין כל הפלגים הפלסטיניים. הפסקת האש תאפשר לחמאס להתחזק ולהתחמש דרך מצרים, לשפר את עמדותיו בגבולות. הכיצד תוכל ישראל להגיב על המשך הבניה של המנהרות להברחת האמל”ח? הרי כל עוד החמאס לא תוקף – ישראל לא תפר את ההסכם.
התומכים במהלך לא נותנים את דעתם לפשר המושג “הפסקת האש”. הרי משמעותו – פסק זמן ללקק את הפצעים ולהתכונן לעימות הבאה.