הזעם בעקבות הוויתורים שהובטחו לפלסטינים על ידי אולמרט נראה תמוה.
אמנם רבים סרבו להאמין שדבר כזה אפשרי. לאחר הנסיגה מעזה והתעצמותה של האלימות הערבית שהגיעה בעקבות כך נדמה היה לישראלים שהממשלה למדה לקח ולא תשוב ותפנה את המתנחלים משמרון. הצפי הזה הוא, כמובן, בדיה. את ממשלת ישראל לא מעניינים לא ארץ-ישראל ולא בטחון ישראל: היא אחוזה תזזית להציג בפני בוחריה והספונסרים שלה מחו”ל את המחזה “תהליך השלום”.
היהודים העבירו את זמנם בביתם בהנאה בזמן שאולמרט הכריז בפומבי כל תוכניתו להעברת שטחים נרחבים מיו”ש למדינה פלסטין הנשלטת על ידי החמאס. אך לא היו ניסיונות להסתער על בנין הכנסת, אף אחד לא איים על אולמרט. הימין וויתר על המשך קמפיין הקריאה לסירוב פקודה על ידי חיילי צה”ל. לכן היה צפוי שאולמרט ימשיך בדרכו למימוש תוכניותיו.נוח להציג את אולמרט כשליט רע, אך הוא אינו כזה. בדיוק כך היו נוהגים במקומו ראשי ממשלה רבים, להוציא יצחק שמיר או גולדה מאיר, אולי. הוויתורים טריטוריאליים המפליגים נעשו דווקא על ידי מנחם בגין ואריאל שרון. הוויתורים הם תוצאה של האדישות הישראלית, המנטאליות הגלותית וההרגל היהודי טיפוסי להנעים לכל העולם. ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי לא יותר גרועה מבוחריה.

ההשלמה עם הרוע – הוא הרע בעצמו. ע”פ התורה העיכוב להיטהר הינו עוון יותר חמור מהחטא שגרם לצורך להיטהר. רוב הגרמנים סה”כ הצביעו בעד הממשלה הנאצית, ורק מעטים הפעילו את תאי הגזים. ישראלים לא רבים רוצים לזרוק את המתנחלים מיו”ש אך רבים מדי הצביעו “קדימה”.
נחזור לנאומו של אולמרט. הוא קרא להם “שכננו”. הלוואי שהיו השכנים של אולמרט! אך הם הרי שכנים של תושבי שדרות המסכנים.
פתיחת המעברים היא צעד חמור שינטרל את כל היעילות של חומת ההפרדה. ישראל תאלץ לאפשר כניסה כמעט חופשית של פלסטינים לשטחה או שתספק לעולם את התמונות “המזעזעות” של הפלסטינים “המסכנים, הסובלים בתורים הארוכים במחסומים”.

תעסוקה לפלסטינים היא אינה חובה ישראלית, החובה של ישראל היא להעניק בטחון ליהודים.
אולמרט הבטיח לשחרר את האסירים הפלסטינים תמורת הצהרות על השאיפה לשלום בלבד. במה יכולה להתבטא השאיפה הזאת? הפסיקו לזמן מה את התקפות ה”קסאמים” – ותקבלו את אסיריכם? איזו עסקה מוצלחת! להתנות את שחרור האסירים בשחרורו של גלעד שליט? הרי זה עלבון למשפחות של קורבנות הטרוריסטים המשתחררים. למי איכפת מהמון יהודים מהשורה שנספו בפיגועי טרור? איכפת לאולמרט רק החייל החטוף שמשך את תשומת הלב של התקשורת העולמית. אביו של גלעד שליט משפיל את עצמו בליקוקי החנופה לפלסטינים מרוב אהבתו לבנו, אך אולמרט מביע את דאגתו לגורלו של שליט רק מתוקף העניין התקשורתי.
החמאס ישמח להפשרתם של הכספים שהוקפאו על ידי ישראל – רוב הכסף יושקע בכספות של החמאס והג’יהאד. בכסף הזה הם ירכשו עוד אמל”ח בעתיד הקרוב. העברת הכספים לחמאס על ידי ישראל היא בלתי מוסרית בעליל. את הכספים האלה צריך להשקיע בשדרות.

אולמרט רמז שישראל תסייע לפלסטינים בפיתוח כלכלתם. לא יצא מזה שום דבר. אפילו ערביי ישראל נשארו בתחתית החברה. מעטים מהם מצליחים כי ישראלים קונים מהם סחורות ומעסיקים אותם. אך רוב ערביי ישראל מתחמקים מתשלום מס הכנסה, ומנצלים את הסיוע הסוציאלי של מדינת ישראל. לאפשר את הניצול הזה על ידי מדינה שלמה? זה מוגזם בכל קנה מידה.
קריאתו של אולמרט ליצירת ממשלה מתונה יציבה בראשות הפלסטינית אינה יצירתית. בהסירו מעצמו את האחריות הפוליטית, החמאס יצטנע ויתפנה לאגור את האמל”ח לקראת העימות הבא עם ישראל. אבו-מאזן שאינו מסוגל לשפר לא את הכלכלה ולא את המדיניות יאבד את התמיכה לחלוטין. בסופו של דבר החמאס הרענן והחזק יזכה שוב בשלטון.
אולמרט לא יודע בעצמו מה הוא רוצה. לנהל משא ומתן עם אבו-מאזן? על מה? הרי כבר הבטיחו לו את כל יש”ע, תעסוקה לנתיניו וכסף – מה עוד? אולמרט מצפה להבטחה שהמיליטנטים לא ישלטו יותר בעזה. אבו-מאזן יכול להבטיח, אך לא לקיים.

אולמרט חולם כנראה שחמאס יוותר על הלחימה, שהחמושים יתחילו לפתח את הכלכלה ולשאוף לשגשוג הקפיטליסטי. מסופקני. אולי הפלסטינים יחדלו להצביע לחמאס בבחירות? לא – הרי פלסטינים היו עדים לכניעה ישראלית בפני החמאס, והשיג את שחרור האסירים, את פתיחת המעברים ואת הכסף, ועוד מעט ויקבל גם את המדינה תמורת הנייר עם מילות שלום.
הישראלים לא יכולים לסמוך על הממשלה שלהם, אך הם יכולים להיות בטוחים לכל טוב מהממשל הפלסטיני. את אולמרט לא מענייניים השאיפות הלאומיות, את משעל – כן. אולמרט בקלות יבגוד בעמו, אך משעל יעמוד על אינטרסים של עמו.
אם החמאס ימשיך לדרוש לא את השלום אלא “הודנות”, שיבת הפליטים, קביעת בירתה של פלסטין בירושלים – אין חשש להשלמת היהודים עם אויביהם.