ארה”ב פתרה את המשבר הכלכלי של 2008 באופן המאוד דומה לזה בו נקטו הנאצים. בשנת 1933, גרמניה הייתה המדינה היחידה שכמעט וגברה כליל על האבטלה הגואה של 1929. הדבר נעשה באמצעות רכישות ממשלתיות אדירות, אך בעיקר דרך שדידת כספם של העובדים. גרמניה אסרה את הקמתם של איגודי עובדים ומקוחים, מה שבפועל הפחית כרבע מהמשכורת הממוצעת בשוק. באותו הזמן, הפועלים נאלצו לעבוד קשה יותר, מכיוון שללא המלצה מהמעסיק הנוכחי, לא היה ניתן להתקבל לעבודה חדשה. בדרך אינפלציה מתונה וחיוב הציבור לרכוש אגרות חוב, גרמניה שדדה מפועליה את כל חסכונותיהם. גם יזמים קטנים סבלו, ממיסים גבוהים ורגולציה ממשלתית. באותו הזמן, תאגידים גדולים שגשגו תחת החקיקה הממשלתית, היעדר איגודי העובדים והמיסים המופחתים.

גם בארה”ב, המדינה התגברה על המשבר על חשבונם של העובדים. הוצאות ממשלתיות אדירות, הכוללות ריבית, ישולמו בידי משלם המיסים- ובעיקר בידי מעמד הביניים. האמריקאים מוצאים עצמם כיום, בתור מי שמחויב לכסות את חובותיהם של תאגידים וספקולנטים. בזמן שנטל המס הועמס על כתפיהם של הפועלים, מנכ”לים בתאגידי הענק המשיכו ליהנות מבונוסים. חסכונותיהם העלובים גם ככה של המעמד העובד נגזלו באמצעות הפחתת הריבית, אשר נמוכה בהרבה מהאינפלציה האמיתית. הממשלה מנעה את צניחתם של מחירי הדירות, על מנת להציל את בעלי המשכנתאות, ומשפחות עובדות נאלצות לשלם יותר על המשכנתאות שלהן.

טוב הלב הממשלתי תמיד בא על חשבונו של המעמד העובד.