ישראל אוהבת להרשים את קהל צורכי התקשורת. לצערי, לפעמים זה עולה ביוקר.
חיסולים ממוקדים של מנהיגי הטרור הם אייטם חזק בכל כלי תקשורת.
כדי לצור אייטם טוב ישראל שמה לעצמה מטרה לחסל את נסראללה. ברם, היא עושה את זה כלאחר- יד .
אם נסראללה באמת מסתתר בשגרירות האיראנית בביירות יש לישראל כל הזכות להוציא אותו משם בכוח. אין לישראל יחסים דיפלומטים עם איראן, היא לא חייבת לכבד את החסינות הדיפלומטית של איראן. אבל – האם יש טעם להרוג את נסראללה?
הניסיון מוכיח שהריגת מנהיגי ארגוני הטרור רק סולל את הדרך עבור ממשיכי דרכם, לעיתים לא פחות כריזמאטיים. חיסולו של מי שקדם לנסראללה עלה לישראל בחיי מאות יהודים בפעולות התגמול של החיזבאללה – הפיצוצים בשגרירות הישראלית בארגנטינה ומרכז התרבות היהודי שם.

במקרה של נסראללה יותר יעילה המלחמה הפסיכולוגית. צריך לשים אותו ללעג על כך שהוא מתחבא בשגרירות והבונקרים, להפוך אותו למושא הקומיקס, לדמות קריקטורית, להבליט את תלותו בסורים שאינם אהודים במיוחד בקרב העולם הערבי.
מדיניות מערכת ההסברה הישראלית משיגה תוצאה הפוכה. כל המדינות הנורמאליות חוסמות את גישת העיתונאים לאזורי הלחימה ומצנזרת את התקשורת בעת מלחמה. ישראל כנראה מרגישה את עצמה תלויה לחלוטין בדעת הקהל העולמית ומשקיעה המון בשיתוף הפעולה עם עיתונאים ובניסיונות לשחד אותם.
ישראל חייבת להציג לעולם את חללי האויב, להבליט את שרידי הגופות המרוטשות של חיילי הגרילה כדי להסיח את תשומת הלב מקרבנות האזרחיים.
על ישראל להפסיק לשדר את הנאומים של מנהיגי האויב. בעלות הברית חסמו את תשדירי התעמולה של הנאצים בזמן המלחמה, וישראל לעומת זה מטרידה את הציבור בשידורה את נאומי נסראללה, המתריס באצבע כלפי ישראלים. ישראל יכולה להשמיד את המשדרים של “אל-ג’זירה” על מנת להכריח אותה להפסיק את השידורים האלה, וארה”ב זקוקה לחקיקה האוסרת תשדירים האוהדים את אויביה.