הרמב”ם דחה את רעיון התיאוקרטיה היהודית בטענה שהיא תשחית רבנים והתעקש על שליט עצמאי. כמו כן, הרמב”ם לא תיאר את המלך/משיח היהודי בתור רב, אולם הוא סבר שעל השליט יהיה לפעול במסגרת ההלכה. אך אם מדינה נשלטת בידי ההלכה, הרבנים הם אלה השולטים בפועל. לרבנים יש כוח חקיקה, בעוד שהשליט הוא הזרוע המבצעת. בזממנו זה אומר כנסת רבנית וראש ממשלה עממי. ללא הפרדה בין דת ומדינה, על הממסד הרבני להפוך לקונפורמיסט, ללא יכולת לגנות סוגיות כדוגמת שטחים יהודיים תמורת שלום או את קליטתם הליבראלית של יהודים אמריקאים. החילון מטיב עם יהודים דתיים בכך שהוא מתיר להם חופש פולחן מוחלט.

כמו כן, אין המלוכה או התיאוקרטיה רלוונטיות היום. על השליט היהודי להיות מוכר בידי הרבנים, ועליו להיות אורתודוכסי או חרדי. מלך שכזה יזרים את כלל כספי המדינה למען תמיכה בבחורי ישיבות ומשפחות מרובות ילדים. בחברה דתית חילונית מעורבת, תיאוקרטיה או מלוכה יהיו למעשה שלטון העושק חילונים יצרניים, לטובתם של מי שתורתם אומנותם.

חז”ל פונים למספר פסוקים מפוקפקים בכדי לבסס את מרותם. דברים 17:10 “וְעָשִׂיתָ, עַל-פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ… וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת, כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ”. אולם פסוק זה מתייחס לשופטים וכוהנים- לא לרבנים. המקרים להם מתייחסים פסוקים אלה עוסקים בפלילים, לא בחקיקה דתית. בנוסף, פסוק 11 מדבר על תורה ושיפוט על אף שההקשר אינו קשור לתורה. לא יפליא אם הכתוב מתייחס למעשה לפסוק 15 המתיר ליהודים להכתיר לעצמם מלך, על אף שמאות שנים מאוחר יותר נוזף הנביא שמואל ביהודים על כך שהם רוצים מלך. האם הוא לא הכיר את הכתוב? בשביל שפסוק 11 יהיה מקורי, צריכים השופטים לדבר מבית המקדש (פסוק 8), ללא ספק בכדי לאחד את החוקים, ולא בכדי להמציא חדשים.

לעשרות אלפי רבנים הפזורים ברחבי העולם ומתיימרים להוות סמכות הלכתית, אין את הכוח שניתן לשופטי בית המקדש. די לראות את המחלוקות האדירות שבין פוסקי ההלכה, אשר לעיתים מגיעות עד נקמנות מסמרת שיער, בכדי להבין שלא יתכן שלרבנים אכן יש מרות הלכתית שניתנה מה’.

השאלה הגדולה הינה האם הרבנים של היום הם השופטים המוזכרים בדברים 17. מדוע הם, ואל הצדוקים, כוהני המקדש? דברים 33:10 קובע בפירוש כי כוח הלימוד מצוי בידי הלביאים, הכוהנים. דברי הימים ב’ 31:4 מזכיר את הלביאים בתור שומרי ההשכלה התורנית, ומלאכי 2:7 מאשר כי הם נהגו לעסוק בפרשנות משפטית של התורה. בדברי הימים ב’ 19:8, השופטים מתוארים כזקני הכפר, ואפילו מאוחר יותר, ירמיה 18:18 מציין כי לאלה הייתה רק סמכות ייעוץ, ללא כל חיוב משפטי.

אגדת חז”ל על הסנהדרין בבית המקדש הינה מופרכת מיסודה. בית המקדש נמשל בידי הצדוקים (כוהנים) אשר היו צאצאיו של הכהן הגדול צדוק. הצדוקים דחו את התורה שבע”פ ורדפו רבנים פרושים. מדוע שיותירו הכוהנים לרבנים לשבת כסנהדרין בבית המקדש, וליישם את חוקי התושב”ע, אותה הם החשיבו כמזויפת?

אין זה סביר שהסנהדרין היה כה אהוד על העם שלצדוקים לא הייתה ברירה אלא להסכים. הכוהנים אף מנעו מהורדוס הגדול לשפץ את בית המקדש, עד שהוא הגיע עימם לפשרה לפיה המקדש ייבנה בידי פועלים לביאים ובכך לא ייטמא.

מדוע התנגדו הכוהנים לתורה שבע”פ אם זו אכן ניתנה בסיני? ההסבר שמספקים חז”ל להתנגדות הצדוקים אינו מספק: לא ניתן לשער סיבה כלשהיא שבגללה יידחה גוף חקיקתי פעיל ורווחי. באימוץ התורה שבעל פה, הצדוקים היו מנשלים את הפרושים מכוחם, ונוטלים את תפקיד המרות הדתית והאזרחית כאחד. זה פשוט לא ייתכן שעשרות אלפי לביאים היו כולם אתיאיסטים שדחו בכוונה את חוקי ה’.
רבנים היו הכוהנים של העניים, מטיפים אנטי ממסדיים בדומה למייסדי הנצרות ולפרנסיסקנים. למעשה, בבשורות הסינופטיות, תורתו של ישו הינה זהה לדוקטרינה הרבנית- כאשר כל אמירה היוצאת מפיו הינה בעלת מקבילה בתלמוד. ישו שיבח את תורת חז”ל: “עשו כדברם אך לא כמעשיהם, מכיוון שהם אינם עושים כדבריהם.”

אפילו אם אנו בוחרים לקבל את סמכותם של חז”ל בהסתמך על דברים פרק 17, שתי דרגות של חקיקה הרבנית הן לחלוטין משוללות כל ביסוס מקראי: הכוח להמציא חוקים במטרה לגדר את המצוות, והכוח לבטל מצוות. באשר לשני, הרמב”ם הסכים לכך במידה ומדובר בדבר זמני במטרה למנוע רוע גדול יותר, כולל איום ליהדות ככלל (הלכות ממרים 2:4). אך כמעט ושום ביטול אינו עובר מבחן זה: חז”ל דוחים את מחויבותה של האישה לקיים צוות.

חז”ל מקדמים טיעון נוסף למען אמיתות תורתם: היא שרדה 2000 שנה. מדובר ברף גרוע למדי מכיוון שגם הנצרות שרדה 2000 שנה, ואף זכתה לתפוצה הרבה יותר רחבה. תיאוריית העולם השטוח גם היא שרדה 2000 שנה. ניצחון הפרושים על הצדוקים התאפשר רק בזכות חורבן בית המקדש: הלביאים לא יכלו להסתגל לעולם ללא מקדש. צדוקים קיצונים חברו לאיסיים, מסדר סגור, ושרדו למשך מאות שנים לאחר חורבן המקדש. ניצחון הרבנים על הקראים התאפשר בזכות שליטה טובה יותר בעדר המאמינים, שהיו קשורים בכבלי ההלכה. הקראים הגמישים יורת הלכו ונטמעו. היהדות הרבנית אינה רעה- להיפך, היא הטיבה רבות עם העם היהודי. אך ללא קשר למעלותיה, היהדות הרבנית אינה שוות ערך ליהדות התורה.

אנו יכולים לדרוש שינויים בחוק הרבני, אך רק כל עוד חוקים אלה יהיו יעילים (מאחר והחוקים הקיימים שימרו את היהדות זה זמן רב), קבילים (נטועים בתורה), מקובלים (על אנשים שיהדותם אינה מוטלת בספק), וחסרי התנגדות רצינית (מצד אנשים אשר חיים חיים יהודיים באמת- לא אתיאיסטים). אם החוקים החדשים יענו על כל הדרישות הללו, עלינו לכבד אותם. הדבר דומה לנהיגה לפי המהירות המותרת, תוך כדי עתירה לשינוי המהירות.

ישנם חוקים ביהדות הרבנית שמטרתם לדכא, ואין לקיימם: אדם המתגורר בקומה ה50 אינו חייב להישמע לציווי שלא להשתמש במעלית בשבת.

יש לקיים את חוקי חז”ל עד אשר ישונו – אלא אם כן הם פוגעים באדם

לישראל אין ברירה אלא לסיים את העלייה ולבטל את חוק השבות שמזה כעשור אינו עוד רלוונטי.
העלייה מברית המועצות הסתיימה בסביבות 1993, ולא נותרו עוד כיסי עלייה פוטנציאלים ברחבי הועלם. הקהילות היהודיות הגדולות בארה”ב, קנדה, אוסטרליה וצרפת לא מתכוונים לעלות ארצה. אפילו במקרה הבלתי סביר של אסון, אלא יהגרו למדינה מערבית אחרת, ולא לשיראל. חוץ מזה שישראל תמיד תוכל לאמץ חוקי חירום כדי לאפשר ליהודי מדינות אלה להגיע במקרה הצורך.

מאז שנות ה90 המוקדמות, העלייה הביא למחוזותנו מה שלצערי לא ניתן לכנות אלא כ”זבל”. סלאבים לכל דבר שגילו כי יש להם סבא רבא יהודי, נוצרים אתיופים שגילו כי אבותיהם היו יהודים שהמירו את דתם, פגאנים הינדואים שהתגיירו וכדומה.

העלייה הפכה למסוכנת משתי סיבות: ערבים וגיורים. כיום ישראל נאבקת בהגירה הבלתי חוקית מאפריקה, אך מה נעשה אם אלה פשוט יתחילו להמיר דתם ליהדות עוד בארץ מוצאם? מה יהיה עלינו אם קהילות מאפריקה יתחילו להמיר דתן (אפשר להמר שזה יהיה בסיועם של יהודים אמריקאים), ולעסוק ביהדות בהתאם לרגולציה הנדרשת בחוק? תוך כשלוש שנים, מספר בלתי מוגבל של יהודים כהי עור טריים ידפקו על שערינו. הרבנות הראשית תוכל לעשות את שלה בהערמת קשיים נוספים על אנשים אלה, אך ברגע שהדבר יגיע לתקשורת- שיהודים שומרי מצוות מסורבים כניסה ארצה- הזעקה הציבורית תאלץ אותנו לקלוט אנשים אלה לקרבנו. זה בדיוק התרחיש שארע עם האפריקאים הנוצרים משבט הפלשמורה, וזה קורה היום בשנית עם “בני משה” ההודים. מדינתנו תוצף ביהודים שומרי מצוות, שלאמיתו של דבר, אינם יהודים.

היהדות מעולם אל הייתה דתית גרידא. עובדי אלילים מקרב בני ישראל של ימי המקרא, נותרו עדין יהודים. השומרונים, אשר מקיימים את חוקי היהדות, לא נחשבו ליהודים, ונאסר עליהם להשתתף בבניית בית המקדש השני. מספר ממלכות שונות המירו דתן ליהדות, אך ככל הידוע לנו, תושביהן לא נטמעו בעם היהודי.

זוהי הנקודה, היהדות אינם רק דת, אלא אומה. כל אחד יכול להצטרף לדת, אך אומה מוגדרת בקווים אחרים: מסורת מתמשכת, היסטוריה ותרבות משותפת, ומראה תושביה. אם זה נשמע גזעני, זה לא. אין כל פסול בשחורים והודים, אך אני רגיל לראות יהודים בעלי צבע עור פחות או יותר לבן. אין כל בעיה בהטמעתם של כשני אחוזים מהם בחברתנו, כפי שעשתה עד כה הממשלה- אך אינני מוכן לראות את האומה היהודית משתנה באופן גורף. אנשים אלה אינם חולקים את תרבותנו, את עברנו, את מראנו. הם אינם אנחנו.

הפנימו נקודה אחת: 90 אחוזים מתושבי העולם הינם עניים יותר מהישראלים, ושמונים אחוזים הינם הרבה יותר עניים מהישראלי העני ביותר. אנשים אלה ישמחו להגר לכאן, גם במחיר המרת דתם. אם היהודים יצעדו במדרון החלקלק של קבלת גרים, אז לפחות קבלו אנשים הדומים לנו: התחילו לגייר אנשים בבלרוס, לדוגמה. לפחות עשו יהודים מאנשים אשר כבר באים מתרבות של השכלה ומוסר עבודה, שיוכלו להשתלב בקלות בכלכלה הישראלית.
הנביאים קבעו כי יבוא יום בו כל אומות העולם יכירו באל היהודי. האם הגענו לאחרית הימים? יתכן, אך זה לא אומר שהם צריכים לעבור דירה. הבה ניתן לאנשים אלה להתגאות ביהדותם בארצותיהם. לאחר כמה מאות של רדיפה, והיסטוריה של הישרדות אל מול דיקטאטורים מקומיים, אולי הם יתחילו להידמות לנו – אם לא במראם, אז בהתנהגותם. אך לא היום.

חוק השבות הינו מסוכן גם בגלל הערבים. אם ישראל היא דמוקרטיה עיוורת, מדוע היא מקבלת לקרבה רק יהודים שמעולם לא חיו בה, ומסרבת לקבל ערבים שחיו בה עד ללפני שישים שנה? פליטים יהודים של 135 לספירה מורשים לחזור אך לא ערבים מ1948. ערבים ואנשי שמאל כבר הגישו עתירות שכאלה מספר פעמים לבית המשפט, אשר סירב לדון בעתירה בדיוק מכיוון שאינה חוקית ומפלה ביותר. הפתרון הוא להכריז כי ישראל אינה עוד דמוקרטיה עיוורת, והיא כן מוטרדת מדת, גזע, מין ומורשת. עלינו לסגור את הפרצה בחוק לפני שהערבים יצליחו להרחיב אותה ולרוץ דרכה בהמוניהם.

זרזיף העלייה היהודית יוכל להמשיך גם ללא חוק השבות, בדרך תוכניות איחוד משפחות. ישראל עשתה זאת בזמנו מול ברית המועצות: יהודים רוסים היו מקבלים הזמנת עלייה מקרובים רחוקים מומצאים בישראל. בידי משרד הפנים, שום משפחה ערבית לא תזכה ליהנות מהתוכנית.

ביטול חוק השבות יעשה רבות למען הזהות היהודית המודרנית. החוק הרי כולל יהודים ניהיליסטים, ובכך מבטל את הגדרת היהדות כדתית בלבד. בסגירתה הרשמית של ישראל לעלייה, ניצור מדינה של יהודים וחצי יהודים, ובתקווה ללא ערבים. הישראלים יהיו לישות פוליטית. הם יוכיחו את יהדותם בתשלום המיסים והלחימה בצבא. בגלות אין היהודים יכולים לזהות עצמם פוליטית, ובעבורם תהיה זו זהות דתית בלבד.

הזדהות פוליטית דתית בקרב היהודים אינה דבר חדש. ביהודה המקראית היו יהודים מאוד מגוונים אחד מהשני, ולאחר הפילוג לשתי הממלכות השוני רק גדל. הקהילות היהודיות הטריות באתיופיה והודו מוזמנות לשגשג בארצותיהן, אך אין בישראל מקום למגדל בבל.

אובאמה הינו בלתי החלטי, ופתוח להשפעה. הוא כבר נפל תחת השפעתם של כוחות מנוגדים לחלוטין, כגון הכומר רייט האנטישמי מצד, ורן עמנואל היהודי מאידך, או – סמנת’ה פוור השמאלנית קיצונית מצד, לעומת הילארי קלינטון הציניקנית מאידך. חרף רטוריקת ה”שינוי” של אובאמה, הנשיא מילא את הבית הלבן באותם חבר’ה ישנים, ונכנע לחלוטין להשפעתם. הממסד הדמוקרטי הריץ את אובאמה כמסך עשן, מישהו שיצטלם טוב בזמן שהשחיתות הישנה תימשך מאחורי הקלעים. לאובאמה אין את הכישורים הבירוקרטים הנדרשים בכדי לעמוד איתן מול הממסד, ומנגד הממסד מנצל אותו. אי כשירותו הפוליטית של אובאמה יוצרת מצב בו שלל אינטרסים, החל בשדולה התאגידית וכלה בשמאל הקיצוני- מתקוטטים על ניהול סדר יומה של ארה”ב. אובאמה הוא איש העולם הגדול, חסר ערכים ונטול עמוד שידרה. אם יקום מנהיג יהודי חזק, אובאמה עלול בהחלט לצדד בו.

שורשיו המוסלמים של אובאמה יכולים דווקא לשרת אותנו. הוא מזכיר מאוד את הקוזמופוליטניים היהודים שמתייסרים ממורשתם ומתנערים ממנה. אובאמה נטש בקלות את קרוביו: הוא כלל לא ידע שדודתו שוהה בארה”ב באופן בלתי חוקי (מאחר והוא יכול היה בקלות לשנות את מעמדה) ולא הביא את אחיו הקנייתי לארה”ב. כמו כן, לאובאמה כלל לא אכפת ממולדתו, קניה, אליה הוא לא הפנה שום משאבי סיוע עם כוחו החדש.

השמאלנים הקיצונים האנטישמים שהביא עימו אובאמה לממשל ככל הנראה יסתלקו בקרוב, לאחר שיוברחו בידי הבירוקרטים המקצועיים שבאו מנגד. הערבים יתנגדו לו: איראן כבר סירבה כבל עם ועדה לעצור את תוכנית הגרעין, סוריה ממשיכה לתמוך בטרור ללא מעצורים, תורכיה ואיראן מגבשות ברית אנטי אמריקאית, ופקיסטאן הופכת למדינה מוסלמית מוחצנת. אובאמה, הניצב מול בעיות אמיתיות בעולם המסרב לקריאותיו לדיאלוג- עלול בהחלט להפוך למיליטנטי- כפי שנוטים להיות שמאלנים כשניסיונותיהם לשנות את העולם נכשלים. כאשר התפרקה הדמוקרטיה הרומאית והוחלפה במונרכיה (כדוגמת משפחת בוש וקלינטון), ולבסוף קיבלה על עצמה שליטים זרים, היסטריה ותוקפנות הפכו לנורמה.

ישראל תשכיל לנצל את חולשתו של אובאמה אם תסרב כליל לבצע ויתורים כלשהם. היה דרוש אדם כג’יימס בייקר בכדי לומר לראש ממשלה ישראלי שסירוב לתנאיה של ארה”ב יוליד השלכות. אולם עם דמוקרטים פרו ישראלים בסנאט, אובאמה אינו יכול להקטין את הסיוע לישראל ללא קשר למעשינו. אובאמה אינו יכול ללחוץ כפי שעשה בייקר. במצב בו אובאמה אינו מסוגל ללחוץ עלינו, סביר מאוד שהוא יסתובב ויתמוך בנו.

נתניהו בהחלט מספיק מוכשר בכדי לשכנע את אובאמה לתקוף את איראן. שניהם שותפים לתרבות ההשכלה הגבוהה האמריקאית , והם דוברים את אותה השפה. אישיותו הכובשת של אבוד ברק גם היא מעלה אל מול אופיו הכנוע של אובאמה. שתיקתו של אובאמה לתקיפה ישראלית הינה בהחלט אופציה נוכח הכתף הקרה שמפנה לו איראן. אפילו אם אובאמה יסרב, ישראל תוכל להסתדר לבד.

לצה”ל יש מספר מטוסי תדלוק, שיספיקו על מנת להשיב את מטוסי התקיפה הישראלים הביתה בשלום. אפשרות נוספת, אם כי כרוכה בסיכונים, היא לנחות לתדלוק בכורדיסטאן, אזרבייג’אן או תורכיה. תורכיה, המצויה תחת השפעה מוסלמית גוברת, עלולה להביע התנגדות לשימוש ישראלי בשדות התעופה שלה. במקרה הגרוע ביותר, אפשר לנטוש את המטוסים: נטישת 100 מטוסים שעלותם שלושה מיליארד דולרים הינו מחיר ראוי בתמורה לסיום תוכניתה הגרעינית של איראן. הסנאט האמריקאי הנשלט על ידי יהודים ישלים את חוסריה של ישראל בעוד שהעולם יריע למבצע הנועז.

תקיפה באמצעות טילים הינה אופציה נוספת. ישראל יכולה לשגר טילי פופאי בטווח של כ1000 קילומטר מצוללות בים, או טילים בעלי טווח ארוך יותר מבסיסים קרקעיים. עם מספר מאות טילים ניתן לנהל מתקפה שכזו בקלות ללא צורך במטוסים. על ישראל לשמור מספיק תחמושת לתגובת נגד במידה ואיראן תגיב, או לפחות לאיים בתגובה בכדי למנוע מכת נגד איראנית. תקיפת טילים תבטל את הצורך בהסכמה אמריקאית לשימוש בשטח האווירי של עיראק.

כמו כן, אין צורך בפצצות חודרות בונקרים. על אף שארה”ב מסרבת למכור לנו אותן, ישראל יכולה להשתמש במספר רב של טילים קונבנציונאליים או אפילו פצצות גרעין טקטיות כנגד המטרות האיראניות. בכל מקרה, ההפצצה לבטח תוביל לדליפה רדיולוגית, שכן על ישראל להפציץ את כור הפלוטוניום בבושהר. 82 טון של אורניום מועשר יושמדו בתקיפה. מתקפה ישראלית גרעינית תניב זיהום דומה, אך מדוע בכלל אכפת לנו מהשלכות שכאלה?

חז”ל פרטו והרחיבו בהלכות מצוות התורה, ככל הנראה על מנת שיהיו ברורות לציבור. אולם גישה זו הינה מוטעית. בהקבלה לחוק החילוני, מה שנותר בלתי מוגדר בחוק, הופך לנחלת הבחירה האישית. אם האדם מצווה להקריב קורבן, אין זה באמת משנה אם הוא מתחיל לפסוע לכיוון בית המקדש ברגל ימין או שמאל. החוק הרבני לקח את חוקי הכשרות הפשוטים, ומספר האיסורים על אכילת בשרן של חיות ספציפיות, והגדיל עליהם עד לכדי קטנוניות ואבסורד. דוגמה בולטת היא החלוקה לכלים בשריים וחלביים, בשל החשש שכלי שבושל בו מאכל חלבי לנצח יאגור בתוכו “ניחוח חלב.”

הנטייה הרבנית לפרשנות יתר הינה בור ללא תחתית: אין סוף למספר השאלות הדקדקניות שניתן להעלות על כל סוגיה טריוויאלית, וככל שרבנים יחוקקו יותר חוקים כמענה לשאלותינו, זה רק יפתח פתח ליותר שאלות. לאחר שחוקקו לנו הרבנים בדיוק אילו טקסטים למלמל בזמן תפילה, וכיצד להתנועע למשמע התפילה, נוכל לשאול מהו אופן הסדרת הנשימה הראוי. שאלה זו אינה יותר או פחות סתמית מיתר השאלות המלאכותיות עמן התמודדו חז”ל.

החוק היהודי בא במקור לשים סוף לחוקים הפגאניים המופרכים, אשר סבבו סביב אין ספור טקסים ואלים. התורה מותירה הרבה סוגיות פתוחות מסיבה טובה: שלא נפסיק לחשוב על המצוות, ושלא נתקשה מדי בקיומן.

בניית “הגדר סביב המצוות”, שנועדה להגן על יהודים מפני חילול מצוות שלא במתכוון, החלה רק בגלות, כאשר היהודים מצאו עצמם כמיעוט בתוך קהל גוי. אך כיום הסתיימה הגלות, ומושג הגדר הפך גם הוא ללא רלוונטי, ולדבר שמרחיק יהודים רבים מהדת- למרות שהיהדות האמיתית הינה הרבה יותר פשוטה.

יעקב שיחד את עשיו, בין השאר, בגמלים חולבים. המסורת היהודית טוענת כי אבותינו קיבלו על עצמם את עול המצוות הרבה לפני שמשה קיבל את התורה בהר סיני. כלומר- יעקוב לא ראה בחלב גמלים דבר שאינו כשר רק מכיוון שבשר הגמל אינו כשר. חיה לא כשרה – מה שכולל בין השאר גם בני אדם – היא חיה שאסורה למאכל מכיוון שהיא זוכה להגנה ביהדות. אנו נמנעים ממאכל חיות מתוך כבוד לחייהן, ולא כי משהו לא בסדר עימן. בדיוק כפי שמותר לשכור בני אדם לשם שירותים שונים (אך לא לאכול), כך בדומה מותר להעביד, לגזוז ולחלוב חיות שאינן כשרות למאכל – הכל חוץ מלהרוג אותן. אם בני ביתו של יעקב יכלו לשתות חלב גמלים, אז אין כל פסול בהחזקת חזיר כחיית מחמד.

בעצם ההכרזה על סוגי חלב מסוימים כבלתי כשרים, חז”ל יצרו את בעיית “החלב הלא כשר”. כעת נדרש משגיח כשרות שיוודא שחס וחלילה לא יתערבב חלב הפרה במפעל עם סוגי חלב אחרים. אם אי פעם היה פחד מופרך, זו בהחלט דוגמה ראויה.

ילדים יהודים יונקים מחלב אימם הבלתי כשרה, ועל כן אין סיבה שלא יצרכו חלב מחיות אחרות שאינן כשרות. תשובה הולמת תהיה שילדים אינם מחויבים לקיים מצוות. אך הנקה מחייבת את נוכחותה של אישה יהודיה בוגרת. או שכל האמהות היהודיות הינן חוטאות, או שחוקי הכשרות אינם תקפים לחלב. הפרשן רש”י באמת קבע כי כשרות תקפה רק כלפי הבשר, ולא כלפי שאר חלקי או תוצרי החיה.

הרמב”ם אומר, כי איסור הערבוב בין בשר לחלב נועד בכלל לשמש כמצווה להתרחק מטקסים פגאניים. העובדה שהאיסור על הרתחת גדי בחלב אמו מופיע בפרק שעוסק במנהגים פגאניים אסורים, ולא בדיני מזון – אומר שאין למנהג כל קשר לכשרות.

חז”ל הרחיבו על איסור החלב המקורי (גדי בחלב אימו) בכדי להימנע מחילול מצוות שלא במתכוון. תחילה נאסר בישול כל הבשרים בחלב, שמא יקנה היהודי בטעות בשר טלה. אך על פי אותו ההיגיון, מה אם יהודי יקנה בטעות בשר חזיר, במחשבה שמדובר בבשר פרה – האם בכדי להימנע מסיטואציה זו יש לאסור כליל את מכירת הבשר? חילול מצווה שלא ביודעין אינו נחשב לחטא, ותרחיש של קניית בשר בשגגה כמעט ואינו רלוונטי עוד בעידן המרכולים הכשרים.

איסור הערבוב בין חלב לעוף נחקק בשל הפחד שמישהו יראה אותך אוכל את השילוב, ויחשוד שמדובר בצ’יזבורגר. על פי אותו ההיגיון, אין לצאת מהבית בליווי אשתך, שמא יתבלבל עובר אורך ויחשוב שמדובר באשת חברך. מישהו יכול לראות אותך אוכל המבורגר ולחשוב בשגגה שמדובר בבשר חזיר – זו לא סיבה להפוך לצמחוני. “מראית עין” אינה תקפה בתוך כותלי ביתך: כמובן שאשתך יודעת איזה בשר היא בישלה – אם זה כן או לא גדי ובאיזה חלב. מה גם שאפילו הצ’יזבורגר אינו למעשה אסור –מדובר בבשר פרה, לא גדי או כבש, וגבינה אינה חלב מבושל- כפי שהתורה נזהרת לציין בדקדוק.

חז”ל הציגו טיעון נוסף: אדם המציב סביבו מגבלות שרירותיות מראה בכך את אהבתו לה’, ואת נכונותו לעשות צעדים לקראתו. אך מדוע אנו יוצאים מנקודת ההנחה שאנו יודעים מה רוצה ה’ מאיתנו מעבר למה שציווה לנו בתורה? מניין ההחלטה שהוא רוצה שדווקא נרחיב על המצוות? הממשלה קבעה מהירות נהיגה מרבית בחוק של 100 קמ”ש. האם מישהו יעלה על דעתו להפגין את נאמנותו למדינה בכך שייסע על 40 קמ”ש?

אני מסופק אם בני זוג יראו במגבלות עצמיות כביטוי לאהבה. מניין ההחלטה שרצון ה’ הוא שנכפה על עצמנו איסורים נוספים? באותה המידה אפשר לומר כי ה’, אשר ברא את החיות ואפשר לאדם לתת להן שמות על מנת לבסס את שלטונו מעליהן- ישמח אם נאכל מבשרן. דחיית התענוגות שנתן לנו ה’, היא כדחיית ה’ עצמו. אנו מצווים במפורשות ליהנות מבשר קורבנותינו. היהדות אינה דת של התנזרות, אלא דווקא של התענגות בנפלאות עולם החומר.

מי שבוחר בדרך הרחבת האיסורים ימצא עצמו הולך בדרך שרירותית וחסרת בסיס. ישנם איסורים בנוגע לדרגות שונות של גילוי עריות. האם עלינו להרחיב גם את אלה לכדי קרובים רחוקים מאוד מתוך אהבת ה’? או בנושא הכשרות: ניתן להבין בבירור כי ה’ אסר את מאכל כל בעלי החיים מלבד ארבעה זנים. אם נאמר שכוונתו היא להבטיח שכמה שפחות חיות יישחטו, האם עלינו להרחיב על המצווה ולהפוך כולנו לצמחונים? התורה צפתה את בואן של שאלות אלה, וקבעה כי מהמצוות אין לגרוע- וכמו כן גם אין להוסיף עליהן.

בראש ובראשונה חוקי התורה הינם מעשיים. החוקים היו קלים עד כדי כך ששבט עברי שנדד במדבר יכול היה לקים אותם. ישנן מצוות המרחיבות על אחרות, כדוגמת האיסור על משכב זכר, אשר מרחיב על “לא תנאף”. על כן יש לראות בתורה שבעל פה כדבר פרשנות – אך אין לקיים אותה כאשר היא סותרת את רוח הדברים בתורה שבכתב.

מצד אחד, קבעו חז”ל כי אין מילה או אות אחת בתורה שנכתבה סתם. מצד שני, חז”ל מתעלמים מהכתוב בתורה. בתורה כתוב בבירור “לא תבשל גדי בחלב אינו”. “תבשל”- אך מה אם לא מדובר בבישול? הרי בצ’יזבורגר הגבינה לא עוברת כל תהליך בישול. כמו כן, האיסור הספציפי הינו הגיוני לחלוטין רק בהקשר של טקסיות פגאנית.

כמו כן, מיהי “אימו”? האם מדובר באמו המיידית, או בחיה עם דרגת קרבה משפחתית, כפי שהמילה “אבותיך” בתורה מתייחסת לדורות הקודמים. אך בכל זאת, אין כל סיבה הגיונית להחליט שמדובר ב”כל” סוגי החלב. התורה הרי לא אוסרת בישול גדי בחלב פרה…

כמו כן עולות שאלות באשר לפרשנות המרחיבה על המילה גדי. אין ולו אזכור אחד בתורה בו המילה “גדי” מתייחסת לחיה אחרת מאשר – גדי. לדוגמה, מתוארת החיה גדיה- נקבת הגדי. פרשנים הרחיבו על הכתוב, וטענו כי יכול להיות מדובר גם בכבש. אך אין זה סביר, מאחר ולחיות אלה יש שמות משלהן בתורה- רחל, ושה. אך אפילו אם הגדי הוא כבש, עדיין מתבהרות שתי נקודות: הכוונה בגדי היא לחיה צעירה מאוד, ובפירוש לא לעגל. בארץ ישראל העתיקה לא היו עדרי פרות.
הפרשנות המתירנית ביותר לפסוק תקבע כי אין לבשל כבש/גדי/שה וכדומה בחלב החיות הללו. במקור לא מדובר במצווה קשה, אך רבנים הרחיבו אותה עד כדי גיחוך.

חשבו על גודל הפער שבין התורה לבין ההלכה – האיסור על בישול גדי בחלב הורחב לבשר פרה, משם לציפורים, (תרנגולות), ואז לכל סוגי הבישול (טיגון, אידוי וכו..). משם אסרו את עצם המגע בין שני המאכלים, ואת קיומו של מאכל המכיל עוף וחלב. הדבר סלל את הדרך להפרדת כלי האכילה לשני סטים שונים, שני ארונות כלים נפרדים- ולבסוף למסעדות נפרדות לחלוטין לבשר וחלב.

אובאמה הפסיד במערכות רבות: איראן, עיראק, אפגניסטן, רוסיה- למעשה כולם. אך כישלונו מול סוריה הוא הבולט ביותר.

היה זה כמעט בלתי אפשרי להיכשל מול סוריה. המדינה מונהגת בידי דיקטאטור חזק, ולכן אין סיבה שלא תקיים כל הסכם שתחתום עליו. המשטר העלאווי בסוריה מבודד מהציבור וזקוק לסיוע מערבי. אסד הוא חילוני וציניקן: הוא מסוגל לקבל ברית עם ארה”ב ולזנוח את עמיתיו האסלאמיים. סוריה היא מדינה ענייה, ללא ספונסר בולט – היא כפרי בשל לקטיפה.

שום סיטואציה לא הייתה קלה יותר על הנייר עבור אובאמה מאשר סוריה. מובארק, מנהיג חילוני חזק, תלוי אנושות בדעת הקהל המצרית מכיוון שמצריים היא מצי דמוקרטיה. על כן, מובארק אינו יכול ללחוץ חזק מדי על הארגונים הפלסטינים. המלוכה הסעודית, מנהיגות אוטוריטטיבית חזקה, חייבת לקיים משטר אסלאמי, בעיקר לנוכח ההתפשטות השיעית. הממשלה העיראקית חלשה מדי ואינה מסוגלת לעשות כלום.

אסד רוצה שני דברים: לבנון וכסף. בנושא הלבנוני הוא גם צודק וגם הגיוני. לבנון אינה מדינה ברת קיימא, ויש לחלקה בין ישראל, סוריה והנוצרים. בכל מקרה, לארה”ב אין כל עניין בלבנון. ארה”ב נגררה לעימות בידי צרפת, כוח אימפריאליסטי ותיק בלבנון. לא ניתן לדמיין את לבנון כמדינה החופשית מההשפעה הסורית, ועתידה של לבנון לא יהיה בהיר יותר במנותק מסוריה. חלפו הימים בהם לבנון הייתה לאס וגאס ושווייץ של המזרח התיכון. כיום היא לא יותר מרובע האורות האדומים. הנוצרים ממעמד הביניים ברחו מזמן מהמדינה, אשר התדרדרה לסכסוכים בלתי פוסקים בין הקבוצות השונות. בחירותיה היחידות של לבנון הן בין מדינה שיעית תחת איראן, מדינה שבטית מפולגת וחסרת חוק דמוי אפגניסטן, או מערכת חילונית תחת שליטה סורית. לאורך ההיסטוריה הייתה לבנון חלק מסוריה. סוריה גם ככה שולטת במדינה בכך שהיא שולטת במעבר הסחורות שנכנסות ויוצאות מהמדינה דרך גבולה הצפוני. אין כל סיכוי שסוריה תנטוש את לבנון.

במונחים כספיים אסד יסכים להתפשר על סכומים קטנים. הוא עני עד כדי כך שבצבא הסורי יש ארבעה מטוסי מיג-31, ששניים מהם מושבתים. העוני הפך את סוריה ליעילה ביותר: במקום ללחום את מלחמתה בלבנון, היא מעדיפה לתת לאיראן לעשות את העבודה ולגבות את חלקה בהשפעה מדי פעם, בדרך סגירת הגבולות ואספקת הנשק. אסד נוהג באופן דומה בעיראק: הוא השיג שם השפעה רק בזכות כך שאפשר ללוחמי אלקאעידה להיכנס למדינה משטחו, ועצר בעדם לסירוגין. מיליארד דולר בשנה של כספי סיוע אמריקאים, יחד עם גישה לשווקי המערב, ישכנעו את אסד לנטוש את איראן. אסד גם ככה שונא את המטורפים השיעים.

מחיר הכישלון מול סוריה יהיה אסטרונומי. אסד האב צדק כאשר אמר שלא תהיה מלחמה במזרח התיכון ללא מצריים, ולא יהיה שלום ללא סוריה. סוריה יכולה לערער את היציבות של כל מדינה באזור, פשוט על ידי פתיחת גבולה למחבלים. לאסד הצעיר אין את החריפות הפוליטית של אביו, אך הוא הרבה יותר חכם, מעין מייקל קורליאונה לוטו של אביו. הוא מבין שהוא לא נזקק לנשק רב: היהודים רגישים לאבדות, ומפחדים אף ממאגר הנשק הכימי שלו. על כן אסד מתמקד בפרויקטים ייעודיים וזולים: מספר גדול של רקטות מיושנות, ומאגר נשק כימי וביולוגי. עד היום לא ברור אם הכור הסורי שהופצץ היה באמת סורי, או שמא הוא היה חלק מתכנית הגרעין האיראנית. אסד הינו מסוכן בדיוק מכיוון שהוא רציונאלי: אין לו בעיה לעבוד הן עם האמריקאים והן עם האיראנים, והוא דואג שלא לערב עצמו במירוץ חימוש. הוא מעדיף לכרות ברית עם הרוסים, המקנה לו מעט סיוע ונשק, אך ללא כל מחויבות- בשונה מברית עם ארה”ב.

ישראל אינה יכולה לעשות שלום עם סוריה לבדה. אסד מעוניין בגישה למערב הרבה יותר משהוא מעוניין בגולן. כל הסכם עם סוריה יהיה על הנייר בלבד, ולא יוביל לנורמליזציה- כפי שאין שום נורמליזציה עם מצריים. היעדר הנורמליזציה אינו אשמתו של אסד: הוא ציין פעמים רבות כי שנאת הציבור הערבי לישראל אינה קשורה למשטר ועל כן לא יכולים להיות יחסים נורמאליים.

מכיוון שסוריה היא אויב גדול של ישראל, ושלום אמיתי בין המדינות אינו אפשרי, ישראל חייבת להתמקד בהכנעתה של סוריה ופירוקה מנשקה במקרה של סיוע מוגבר לארגוני הטרור. אסד אינו נאמן לארגוני הטרור עד למידה שיסכן את ארמונותיו- והעולם לא ישתלח חזק מדי אם ישראל תצא למערכה כנגד מדינה סוררת כמו סוריה.

הקריאות להקים גרסה ישראלית לאלג’זירה הן מיותרות לחלוטין. הסיבה הראשונה היא שלאף אחד בישראל אין את השכל הישר שיש לנסיך קטר, שהשכיל להקים את התחנה ואז לתת לה יד חופשית. ברגע שתוקם, התחנה תיפול תחת לחצים מכיוונים אין ספור, כולל מינויים פוליטיים, שדלנות ומגבלות תקציביות. בשונה מהשייח’, כל חבר כנסת בישראל בטוח שהוא יודע יותר טוב מכולם כיצד לנהל אפיק תקשורתי.

מה גם, שאל’גזירה משדרות מסר ישיר ועקבי: אובייקטיביות ופאן ערביות. רשת יהודית מתחרה תהיה לבטח בלתי החלטית. היא תתנדנד בין אפולוגטיקה שמאלנית פרו ישראלית (מצטערים, אבל אנחנו חייבים להילחם בטרור, אנחנו מתחייבים לעשות את זה יותר נקי הפעם) לבין ברברת מרכז. עמדת הימין האמיתית לא תזכה כלל לזמן אוויר. אך הקהל רוצה קיצוניות. הצופים אינם מעוניינים בתירוצים וחצאי אמיתות. התקשורת הישראלית מפסידה בכך שהיא מסבירה את מעשינו, במקום להציג אותם כעובדה וזכות. שימו לב שאלג’זירה אינה מתרפסת ומתנצלת סביב סוגיית הטרור האסלאמי – להיפך, היא מסקרת את הטרור באופן אוהד.

סגל העיתונאים ברשת הישראלית המוצעת יהיה בליגה אחרת לחלוטין מהסגל הנוכחי של אלג’זירה. הערבים מעסיקים עיתונאים חדורי מוטיבציה אשר שותפים לערכי הטרוריסטים והלאומנות הערבית. עיתונאים ישראלים נוטים להיות שמאלנים קיצוניים, ומסיבה זו נראים אפיקי התקשורת הישראליים כזרוע נוספת של מכונות התעמולה הערבית. כל ניסיון להעסיק עיתונאים חיצוניים בתחנה החדשה ייענה בצעקות חמאס מצד איגוד עיתונאי השמאל, וחבריה לבסוף יצליחו להשתלט על הערוץ. עיתונאים ערבים טובים מאמינים בערכיהם, ועיתונאים יהודים טובים, גם הם, מאמינים בערכים ערביים.

הערבים נתפסים כפחות תחמנים מהיהודים. אלג’זירה, רשת ערבית, תיתפס אוטומטית כאמינה יותר מערוץ יהודי. ניתן יהיה לשנות זאת אם ישולבו בתחנה כתבים נוצרים פרו ישראלים – אך אלה יוחרמו על ידי הקהילה העיתונאית אפילו יותר מרשת FOX. מעטים יסכימו לסכן את הקריירה שלהם ולקחת עבודה בערוץ יהודי שנוי במחלוקת שהיה נתון למתקפה מתמדת בשל נטייתו האוטומטית לטובת ישראל.

ערוץ חדשות מוערך על סמך יכולתו לשגר כתבים לאזורי עימות. מאחר ומרבית אזורי העימות בעולם מאוישים על ידי מחבלים ערביים, לאל ג’זירה אין כל בעיה להגיע לשם. ערוץ יהודי לא יצליח להיכנס לשום מדינה מוסלמית או שדה קרב, והסתמכות של 100% על פרילנסרים אינה מודל עסקי מוצלח. הערוץ הישראלי יצנח מהר מאוד, ולא יעורר כל עניין בצופים זרים.

למנטאליות האנושית יש תכונה מעניינת: אנשים רוצים לשמוע חדשות טובות על חברים קרובים, וחדשות רעות על כל השאר. זה מסביר מדוע ערוצי תקשורת מקומיים נוטים להיות חמימים ואופטימיים, בזמן שהתקשורת הארצית נוטה להיות עוינת וביקורתית. אלג’זירה גם היא מיישרת קו עם מנטאליות זו: היא יותר אנטי מאשר פרו. אפילו במקרים הנדירים בהם אלג’זירה תומכת במישהו, אותו המישהו הוא בהכרח אנטי למישהו אחר. על כן, דיווחיה של אלג’זירה הם ביקורתיים ביותר כלפי ארה”ב וישראל, ותומכים כלפי מי שלוחם במדינות אלה. ישראל, השבויה באשליות התקינות הפוליטית, לא תנהל ערוץ אנטי ערבי אגרסיבי, על אף שערוץ כזה יזכה להצלחה מסחרית ופוליטית. כל עמדה פרו ישראלית תתדרדר מהר מאוד לכדי אפולוגטיקה מתרפסת.

תכירו בעובדות, מרבית העולם שונא יהודים. לא במובן של אנטישמיות משתלחת אלא במובן של חוסר חיבה כללי. כאשר אנשים בלתי אהודים לקחו מהערבים את אדמתם, סרבו לאפשר לפליטים לשוב, וניהלו מסעות צבאיים כנגד שכניהם, דעת העולם פנתה כצפוי נגד ישראל. האלטרנטיבה היחידה היא לפרוץ מהמסגרת התדמיתית היהודית שבנינו לעצמנו: כאשר ישראל הביסה את אויביה במלחמת בזק בשנת 67′, לא נהגנו כיהודים טיפוסיים – ולא נשפטנו ככאלה. למרות הרטוריקה החריפה של ממשלות העולם, דעת הקהל העולמית עמדה לצידנו. על כן, אלג’זירה תמיד תמצא קהל אוהד יותר מאשר הערוץ הישראלי, מהסיבה הפשוטה שהעולם לא אוהב את ישראל וארה”ב.

הפתרון אינו להקים תחנת טלוויזיה שתשחה לשווא נגד הזרם, אלא לשנות את תדמיתה של ישראל כך שתקשורת המיינסטרים תדבר מיוזמתה בעדנו, בכבוד והערצה. למען השגת מטרה זו, ישראל חייבת להפסיק להתרפס כפי שהיא עושה תמיד, ולהציג תדמית חזקה וערכית. מלחמת 2006 בלבנון הסתיימה עם דעת קהל הרבה יותר אוהדת כלפי ישראל מאשר מלחמת עזה ב2009. ההבדל היה שהעולם מבין את כללי המלחמה, וברגע שישראל נמצאת במלחמה, הכל בסדר. אך בעזה המבצע היה משטרתי באופיו, ולא צבאי. לחמנו כנגד אזרחים, מה שנראה רע מאוד על מסכי הטלוויזיה. מדינה חייבת להגדיר מי הם אויביה וללחום בהם ללא רחם. הדיבורים המעורפלים על הזרוע הצבאית של החמאס והפצצתה לסירוגין בין לבין אספקת משלוחי הסיוע- זה נראה רע.

אין לנו סיכוי לכבוש את דעת הקהל העולמית. המאבק החשוב יותר הוא על דעת הקהל כאן בבית. מוחם של הישראלים נשטף בתעמולה שמאלנית, ויש צורך עז בתחנה ימנית. הממשלה, עם זאת, לא תיתן רישיון שידור לתחנה שכזו, או שתסגור אותה במהרה באשמת הסתה. אם אי פעם תגיע טכנולוגיית הטלוויזיה באינטרנט לבתי אב בישראל, הממשלה תמצא דרך לצנזר גם את זה. אין כל דרך להפוך את התקשורת הישראלית לידידותית כלפי היהודים מלבד מהפכה.

המעבר מעיתונים רשמיים ותחנות טלויזיה לבלוגים ויו טיובנותן לישראל סיכוי במלחמת התעמולה. הערבים שלעולם לא יכוונו את תחנות הלוויין שלהם לכיוון התחנה הישראלית, עלולים כן ללחוץ על קישורים ישראלים בגוגל. ישראל יכולה ללחום במלחמת המידע אם תעשה שימוש מושכל בטכנולוגיות הקיימות. פריצה לאתרים עוינים, הענשתם בדירוגים נמוכים במנועי החיפוש, הבאת אתרים ישראלים לדירוג גבוה באותם המנועים- אלה יסייעו לישראל יותר מאלף תחנות טלויזיה, ויעלו אלפית מהמחיר.

הפוליטיקה מעוצבת בידי דעת הקהל הרווחת. האינתיפאדה לא התחילה בהוראתו של ערפאת, וכמו הן אין הוא היה מסוגל לדכא אותה. בדומה, התנגדותם של הישראלים למדינה הפלסטינית אינה תולדה של תעמולה. כפי שציין לינקולן, “לא ניתן לרמות את כל העם, כל הזמן”. לאחר שעשתה את שלה, השפעת התעמולה דועכת. הסובייטים למדו זאת בדרך הקשה כאשר מכונת התעמולה הטוטליטארית שלהם הפגינה אוזלת יד מוחלטת מול קוקה קולה, ג’ינס וג’אז.

דעת הקהל הישראלית בנושא המדינה הפלסטינית מושפעת מגורם אחד בלבד- האלימות הפלסטינית. כאשר גובר הטרור, גוברת עימו התמיכה הישראלית להרחיק את הפלסטינים מאיתנו כמה שיותר. זוהי הסיבה שבגללה נהג רבין ביד רכה עם הפלסטינים באינתיפאדה הראשונה, ושבגללה לא הגיב אולמרט על ירי הקסאמים מעזה: הטרור משרת את האג’נדה של השמאל. כעת שהטרור בנסיגה, הציבור שב לימין, כפי שנראה בסקרים.

האם נסיגת הטרור קבועה? – לא ניתן לדעת. רגשות ציבוריים נוטים להתפרץ בדומה לאופן שבירתו של בטון או זכוכית. רגע לפני השבירה, פני השטח עדיין נראים חלקים לחלוטין, ומיליוני השברים המיקרוסקופיים טרם נראים לעין. כוחות פועלים בכיוונים מנוגדים. חלוף הזמן נוטה לרכך מכאובים, אך גירוי מתמשך של אוכלוסיות עוינות הופך אותן לעוינות אף יותר. פיתוח כלכלי מתעל כעסים לכיוון של תחרות כלכלית, אך עם זאת פותח הרבה יותר זמן פנוי לעסוק בסוגיות אידיאולוגיות. קצב הילודה הערבי נמצא בשיא, ואחוז הצעירים- עמוד השדרה של הרדיקליזם – יהפוך למסוכן מאוד אם יגדל במציאות של אבטלה. שירותי הביטחון של ישראל כבר הוכיחו נכונות ויכולת לחדור לכל ארגוני הטרור בכל הדרגים, אך הטרור העצמאי נמצא בעלייה, ומעצם טבעו הוא אינו בר-סיכול – כיצד ניתן לעצור פועל ערבי שיום אחד מחליט לדרוס יהודים עם הדחפור במקום עבודתו?

האינתיפאדה לא פרצה כמענה לעסקת ג’יבריל, אז שחררה ישראל 1,150 מחבלים. חלפו שנתיים מאז חילופי האסירים ועד להתקוממות. אם כבר, האינתיפאדה הייתה מקרה קלאסי של מרי אזרחי ספונטני. הטרור העצמאי הפלסטיני הנוכחי יכול להתפוצץ לכדי אינתיפאדה נוספת תחת שני תנאים: על החברה הפלסטינית לרתוח, ועל התגובה היהודית להיות חלשה. ההתנהגות האנושית הינה זהה בגדה המערבית וברכבת התחתית של ניו יורק: החלונות השבורים של המכוניות הישראליות ושל קרונות הרכבת התחתית מעידים שניהם על חולשת הרשויות. בדיוק כפי שבניו יורק, מעצר נוסעים בגין עבירה פעוטה כגון הסתננות לרכבת מבלי לשלם- הובילה לחזרת הסדר, כך גם בישראל יושב הסדר אם יישפטו זורקי בקבוקי תבערה, ומשפחותיהם יגורשו. בדיוק כפי שניקוי הגרפיטי מקירות הרכבת התחתית בניו יורק סימל את חזרת הסדר לעיר, כך גם ישיבו חיילים ישראלים חמושים את הסדר לכפרים הערביים. החברה הפלסטינית הכבושה אינה חשה ביטחון, דבר אחריו היא תרה, גם אם בטחון שכזה ייכפה עליה. כאן עולה חובתו של הכובש לכפות משטר צבאי, שהוא בו זמנית צודק אך אכזרי.

ככל שיחלוף הזמן, יהפוך פתרון שתי המדינות לפחות ופחות ריאלי. זה לא רק שההנהגה הפלסטינית עצמה אינה מעוניינת במדינה, ושאינה מסוגלת לעצור את הטרור. חלק חשוב נוסף הוא שמדינת ישראל עצמה אינה רוצה את המתנחלים בשטחה, ומעדיפה אותם בשטחים. המדינה מפחדת מהמתנחלים אף יותר משהיא מפחדת מהערבים. מרבית היהודים בגדה הם ימנים-מרכזיים, אך יש ביניהם אחוז משמעותי של ימנים אמיתיים. לעת עתה, המאבק מול הערבים בגדה סופג את כוחם, אך ברגע שאלה יפונו מבתיהם, הם יפנו נגד ערביי ישראל והשמאל. על כן, הממסד מעדיף לשמור אנשים אלה בשטחים הרחוקים.

ישנן אלטרנטיבות לפתרון שתי המדינות. מלבד הטרנספר, שהוא האופציה הכי טובה אך הכי פחות סבירה, ישראל יכולה לבנות על כישלונה של המלוכה הירדנית. המלוכה הירדנית תיכנע ללחץ כפול: מבחינה פוליטית, מלוכה היא צורת שלטון מיושנת. מבחינה דמוגרפית, ירדן הינה כבר היום מדינה פלסטינית- רק שהפלסטינים הם רוב מדוכא. שינוי פוליטי יותיר את הגדה המזרחית בידיים פלסטיניות בעוד שהבדואים ישתלטו על המדבר בקרבת עיראק. שתי מדינות פלסטיניות הן ללא ספק יותר מדי, וסוגיית הגדה תתמעט עד לכדי סכסוך גבול עם ירדן.

קונפדרציה ישראלית הינה פתרון נוסף. איחודה של ישראל עם הגדה נידונה רבות בשיחות אוסלו הסודיות, אך אופציה זו נכשלה. כל עוד ישראל אינה מחויבת לכלכל את הגדה, קונפדרציה היא אופציה ברת קיימא. פחדה של ישראל מפני שטף של פליטים שיחדרו לגדה אינו מבוסס: יותר מכל, הפלסטינים עצמם אינם מעוניינים להיות מוצפים בפליטים. הפלסטינים באמת סירבו עד עתה בתוקף לקלוט פליטים מלבנון וסוריה. רק בכדי להיות בטוחים, ניתן יהיה להותיר את הטיפול בסוגיית ההגירה לממשלת הקונפדרציה, שם תובטח העליונות הדמוגרפית היהודית.

המדינה הפלסטינית היא רעיון רע לישראל- ובאופן מפתיע גם לפלסטינים.

הרבה לפני גולדסטון, רבנים התמודדו עם פרדוקסים מוסריים שנגרמו על ידי נסיבות קיצוניות. בדומה לעורכי דין ומחוקקים מודרניים, רבנים ניסו לאכוף את מערכת המוסר הרשמית שלהם על נסיבות קיצוניות ונדירות. אולם בדומה לכל מערכת חוקים אחרת, גם החוקיים הרבניים הפכו לבלתי ישימים בסיטואציות שוליים. במקום להכיר בכך שישנם מצבים שלא ניתנים לפתירה, חז”ל תרו בכוח אחר פתרונות. אך אלה לא הגיעו לשום מסקנה, ורק הותירו אותנו עם שתי גישות מנוגדות.

דילמה תלמודית מפורסמת: צורר זר דורש מהיהודים להרוג את אחד מאחיהם, או שהוא יעשה את זה במקומם – וישמיד את הקהילה כולה. התשובה המסורתית הינה תשובתו של רבי רש לכיש, אשר בעברו היה שודד, והפגין רגישות יתרה כלפי סיטואציות של רדיפה. הוא פסק כי על היהודים לבחור במוות בידי הצורר על פני הריגת אחיהם. רבי יוחנן, אשר הכיר באבסורד הטמון בגישה כה אידיאליסטית, פסק ההיפך. אם נגזר על היהודי למות בכל מקרה, עדיף שייהרג על ידי אחיו וכך תינצל הקבוצה. אולי רוצחו ייבחר אקראית לא תסומן הקבוצה כולה כאשמה.

בטיעון נוסף נגד רבי רש לכיש, חז”ל העירו כי גישתו מונעת מהיהודים את האפשרות להילחם. האויב עלול לחטוף מספר יהודים ולהשתמש בהם כמגן אנושי, מה שיבטיח לו שהיהודים לא יתנגדו פן יהרגו בטעות את אחיהם. מבלי לומר זאת במפורשות, חז”ל למעשה התירו את הריגתם של יהודים למען טובת הכלל. למעשה, עקרון זה עומד בבסיסה של תורת המלחמה- מקריבים חלק על מנת להציל את הכלל. אך ביהדות ישנו גם עקרון של מלחמת חובה, שאינו נועד להצלת חיי יהודים. על פי עקרון זה, על היהודים לצאת למלחמה גם אם האויב מעוניין רק באדמות- ולא בחיי אדם. כמו כן, על היהודים לצאת למלחמת חובה גם אם האויב דורש רק כופר קטן, כדוגמת החציר והתבן. על כן ההלכה מתירה להרוג יהודים על נס הלאומנות בלבד.

נראה כי בוגדים נופלים תחת קטגוריה זו. למעשה, היו רבנים שהתירו את מסירתו של יהודי לאויב במקרה שזה סומן ספציפית על ידו, מכיוון שבכך נלקחה הבחירה הרצחנית מידי היהודים. האדם חסר המזל, לטענתם, הופך לרודף, אדם שעצם נוכחותו מסכנת את כל הקהילה. אם זה לא יוסגר, הקהילה כולה תסבול. גם בוגדים נופלים תחת הקטגוריה של רודף.

מאחר ומותר להרוג יהודים או לשלוח אותם אל מותם על טהרת האלומות, מה גם שמותר לסכן את חייהם בגין אותן הסיבות. דברים אלה מפריכים את הבלי השלום, היוצאים מנקודת ההנחה שחיים חשובים מאדמה. ביהדות, לחיי האינדיבידואל אין כל חשיבות. הדבר היחיד שחשוב הוא קידום מטרות ה’ כפי שנקבעו בתורה. אם חיי היהודים חשובים מאדמת ארץ ישראל, אז יוטב לישראלים אם יהגרו כולם לקנדה.

חז”ל, אשר נהגו כרבנים אמיתיים, בכלל לא התדיינו בסוגיית מעמדם של אזרחי האויב בעת מלחמה. אם מותר להרוג מגן אנושי יהודי, מה גם שמותר להרוג ערבים. מלבד הפסיקות הרבניות הרבות המחוקקות יחס אכזרי כלפי אוכלוסיות אויב, עצם הטענה שמותר להרוג יהודים כאשר יש צורך בדבר, מתירה על אחת כמה וכמה את אותו היחס כלפי אויבינו.

וטרם נתקלתי ברב שיצא נגד נוהל שכן כאשר מדובר בהצלת חיי חיילינו.