כאשר מתבוננים ביחסים המתפוררים בין ישראל ותורכיה, אי אפשר שלא לחשוב על איראן. במשך שלושים שנה איראן הייתה החברה הכי טובה שלנו בעולם המוסלמי.. מאלי זניחה, וירדן הידידותית לכאורה הרסה בתי כנסת במזרח ירושלים, והמשיכה להפגיז אותנו ב67 הרבה אלרחש המלחמה מול מצריים וסוריה הסתיימה. הבעיה היא שהיהודים שכחו איך להיות חברים. אנו יודעים להיות עבדים, גם ואסלים נאמנים. אנו יודעים להיות אדונים היסטרים במחסומים- אולם לאורך ההיסטוריה לא היו לנו חברים. אז היהודים רימו אף את השאה, ואף לא בהבטחותיו של פרס לטכנולוגיה גרעינית., אלא בסתם נשק. ישראל לקחה המון כסף מאיראן כמקדמה ללא כל רצון באמת לספק את הנשק. אז בין אם מדובר היה בשאח או באייתולות, השנאה הייתה בלתי נמנעת.
האייתולות לא היו עוינות לישראל מטבען. המאפיין הבולט ביותר במדיניות החוץ של איראן היה מעשיות. המטרה העילאית הייתה הבטחת הישרדות שלטון הדת., ולמען מטרה זו כל בעל ברית התקבל על הדעת. חומייני כרת ברית עם מחבלים סוציאליסטים כדי לעלות לשלטון, והיהודים, בתיאוריה, לא היו אויבים. פעמיים ניסו האיראנים לרכוש נשק מישראל. פעם ראשונה ישראל זנחה את העיסקה בגלל פוליטיקת פנים. בפעם השנייה היא מכרה לאיראן רקטות אמריקאיות שפג תוקפן. זה הספיק לאיראנים, שעברו משת”פ סמוי לשנאה גלויה כלפי ישראל והיהודים הבוגדניים.
לפני חמש שנים עוד יכולנו לכונן יחסי שלום עם איראן אם רק היינו מברכים על יכולותיה הגרעיניות. מצריים וערב הסעודית מתפוררות תחת עלויות סבסוד האוכלוסיה הגוברות. מרוץ גרעיני ערבי מול איראן יגרום להן לפשיטת רגל. אולם איבדנו הזדמנות זו.
הלקח הוא שיחסי חוץ הם לבסוף עניין אישי. ב73, ניקסון אסר על ישראל להכות ראשונה רק כי זו הייתה עמדתו של קיסינג’ר. וקיסינג’ר התנגד לתקיפה רק כי הוא שנא את יהדותו שלו, ולכן נטה לכיוון הערבים. ריב אישי בין רבין וקרטר, והאהדה הגדולה בין בגין ורייגן, וקלינטון ורבין וברק היו מניע אדיר למדיניות החוץ של המדינות. מנהיגים נוטים להיות מנותקים מהמציאות. הם מסתמכים על מסמכי מודיעין, תזכירים של משרד החוץ, ודעות של יועצים. מדיניות חוץ אינה מדע בה מעובדים הנתונים לקבלת החלטה, אלא היא אוסף גחמות של מקבלי החלטות ארעיים. ישראל אינה לבד – כל מדינה מתעלמת בדומה מגורמים אובייקטיבים, אולם עבור ישראל הקטנה, טעויות כאלה הן הרות אסון. התעלמו מאחמדינג’אד- ליצן חסר כוח פוליטי. הבכירים מעליו הם אנשים פרגמאטיים. רפסנג’אני בנה את תוכנית הגרעין של איראן חרף התנגדותו של חומייני, וחמינאי סרב להתיר את המשך התוכנית למרות לחציו של רפסנג’אני. כן הם רוצים פצצה, וכן הם ישיגו אותה לבסוף עם או בלי ישראל. אולם ניתן למצוא עימם מכנה משותף. ישראל מצידה לא הציעה שיחות ישירות,אותן ניתן לארגן בקלות דרך רפסנג’אני.
גישה דומה מנעה הסדר עם אש”ף. ב72, סאדאת הציע לנו תנאים הרבה יותר טובים משישראל מסכימה להם עכשיו. היינו שומרים את הכותל וחותמים על הסכם שלום עם כל מדינות ערב. צרפת דיברה עם הFLNת ארה”ב עם הוייטקונג. ישראל סרבה לדבר עם מחבלים וחיכתה עד שהפכו לפוליטיקאים מכובדים – בכך הם יכלו לדרוש יותר ב81, ארה”ב לחצה על סעודי שתאכוף הפסקת אש בלבנון. הסעודים שילמו 20 מיליון דולר לערפאת, וקיבלו הפסקת אש. יכולנו אנו לעשות זאת מזמן.
ואז שבים לתורכיה. למרות שהיא הופכת למדינה איסלאמית, המדינה עדיין נותרה חילונית. לתורכיה לא אכפת מהערבים, בעיקר משום שהם שלטו בהם מאות שנים. אולם ישראל חייבת להראות אדיבות. מה היה הטעם להשתלט על המרמרה כאשר ידענו שאין עליה נשק? מדיניות חכמה חייבת להיות גמישה. ניירט חלק מהספינות אבל לא את כולן. התורכים היו מסכימים שישראל תבדוק את הספינות לפני שהן עוזבות את תורכיה. ארדואן לא משתגע על חמאס או חזבאללה, והוא נפגש עם בכיריהן בחוסר חשק. הוא לא יסכן את מעמדו הבינלאומי באספקת נשק למחבלים. מצד שני, ארדואן אוהד יהודים. יחסיו עם אולמרט היו מצויינים. הוא זקוק לישראל כדי לקדם את מעמדו הבינלאומי. מה יעזור לתורכיה יותר מבחינת יחסי חוץ מאשר תיווך הסכם שלום בין ישראל לסוריה? תורכיה רוצה את עזרתה של ישראל בלחימה בכורדים, באספקת נשק, ובטשטוש רצח נעם הארמני מול ארה”ב. כל הנקודות הללו נשכחו בגלל תקרית מטופשת על סירה בים. מנהיגי ישראל הגאוותנים סרבו לשלם את מס השפתיים ולהתנצל.
ניתן לקיים יחסים סבירים עם אויבינו, אולם לא אם ישראל תמשיך לדבר אליהם כמו חובבנית.